על הפקס ועל הפסטה

אי שם ב-2005 עבדתי בבנק במזכירות ההנהלה בכולבו שלום בתל אביב. היינו 5 בנות בחדר, רוב זמן מקלידות מסמכים חשובים כמו סיכומי ישיבות, מכתבים ועוד. כמו שהייתי עושה בצבא. מידי פעם מכינות תיקים לישיבות ההנהלה והדירקטורים. האווירה תמיד הייתה טובה וחיובית. בצהריים כל את הייתה מביאה את האוכל שלה ומחממת והיינו אוכלות יחד. מידי פעם היו מגיעים פקסים, והיינו מטפלות בהן.
יום אחד הגיע פקס בכתב יד. לא הכי קריא אבל סביר. היה בו תפריט של מסעדה עם אוכל ביתי. אחרי כמה ימים הם שלחו עוד תפריט בכתב יד, עם מאכלים קצת שונים. אחרי כמה ימים המסעדה הזו שלחה שוב. באותו יום הייתי במצברוח טוב. ראיתי את הפקס והתחלתי להקליד אותו. הקלדתי את כל התפריט, וחשבתי לעצמי שזה נראה עכשיו הרבה יותר יפה, מקצועי ומזמין מאשר הפקס בכתב יד שהם שולחים כל כמה ימים. תחשבו איזה הזוי זה, שאספו רשימות של מספרי פקס, כדי לשלוח תפריטים. שיווק של פעם. בכל מקרה… סיימתי להקליד, בחרתי איזה פונט נחמד שמצאתי במחשב (בכל זאת מחשב של בנק, איזה פונטים כבר יכולים להיות… גוטמן צבי?), הדפסתי ושלחתי אל המסעדה פקס בחזרה.
אחרי כמה דקות קיבלתי פקס מהמסעדה בכתב יד ששאל אותי “מה תרצי לאכול?” ובעצם נתן לי לבחור מתוך התפריט שהקלדתי מה שבא לי. שלחתי לו פקס חזרה עם מנה של פטוצ’יני אלפרדו, או פסטה עם שמנת ופטריות, לא בטוחה מה היה הניסוח בזמנו, וכתבתי לו את הכתובת, הקומה והחדר בו עבדתי. ובאמת תוך פחות משעה קיבלתי מה שהזמנתי במתנה מהמסעדה.
לא יודעת אם לקרוא לזה העיצוב הראשון שלי, אבל זו הייתה חוויה ממש נחמדה, גם לעשות מעשה טוב, מה שהרגיש לי באותו רגע, בלי לצפות לדבר בתמורה. ויחד עם זאת שמישהו רואה את הערך בפעולה שלי ומתגמל אותי עליה. ולא בתור עבודה. אלא משהו אחר שונה. לעשות מתוך הכיף לעשות. גם חשבתי לעצמי בטח זו מסעדה קטנה שכותבים בכתב יד את התפריט ואין להם מחשב או כלים לעשות דברים אחרת, ולי יש יכולת לעזור להם לקחת את זה צעד אחד קדימה.
מאז, המסעדה הזו באלנבי התקדמה, ואני מאז סיימתי את המכינה שלי ללימודי עיצוב ב-6 בי והתחלתי ללמוד בשנקר עיצוב תעשייתי 4 שנים. אבל לא אשכח את המקרה הזה. שהרגשתי שאני חייבת לעזור למישהו, לקדם אותו טכנולוגית, במשהו ממני, בלי שום צורך בתמורה. זה בשבילי.