בטיול האחרון שלי בתאילנד נסעתי לבדי. היית שם ב-2004, וזה הרגיש לי בטוח ליסוע לשם בלי אף אחד. אחרי טיסה ארוכה של 11 שעות,ועוד טיסה פנימית לכיוון האיים, הגעתי לקוסמוי, ואחרי יומיים לקופנגן. הכל היה כל כך שונה, פתאום האי הזה הפך לעיר. בתי מלון בבניינים, מעט בונגלוסים כמו שזכרתי. הזמנתי מקום לפי שם של בונגלוסים שזכרתי. אבל טעיתי והגעתי למקום שהיה רחוק מהמרכז של האי כמעט שעה! הנהג נסע ונסע, ושכחתי את משקפי השמש במונית, והגעתי לבונגלוסים, כמו של פעם. רחוקים מאוד מאירועי הפול מון. אבל זה נתן לי זמן, להנות לחוף בתולי, וערסל סגול, כמו שהיה לי בזיכרון של 13 שנים לפני. לפני שנסעתי רציתי למצוא מקום לעשות בו יוגה, ובמקום שהגעתי אליו לא היה יוגה.סיפרתי לאחותי בפייסבוק שאני רוצה לעשות יוגה והיא סיפרה לי שבדיוק חברה שלה נירה שהיא מורה ליוגה מאשדוד, נמצאת במרכז יוגה של קופנגן! ממש חיבור מדוייק. יצרתי קשר עם נירה, ומצאתי את דרכי אל חוף היוגה. לא היו שם עוד ישראלים, ורוב האנשים די מרוכזים בעצמם, פחות סוציאלים… אולי מחכים להארה. בכל מקרה, ניסיתי להבין אילו מקומות יפים יש באיזור הזה, בכל זאת אי אפשר לעשות יוגה כל היום. וסיפרו לי על החוף הסודי, הסיקרט ביץ’.
הוא לא היה רחוק, אבל לא קרוב למקום שישנתי בו. לא הספקתי ללכת עם החברות, והגיע היום האחרון באי. ומי יודע מתי אהיה כאן שוב? הרגשתי שאני חייבת ללכת לשם. לכיוון אחד ברגל זה היה אפשרי, אבל חזרה בשמש, היה קצת יותר בעייתי במחשבה שלי…
לצאת לדרך בלי לפחד
אמרתי לעצמי – ״יאללה!״ ויצאתי לדרך, ואלוהים יעזור לי לחזור.
הגעתי אל החוף, היה מדהים, מלא סלעים, שלטים בכתב יד עם מסרים חיוביים, אפילו זכיתי לראות הצעת נישואין בתוך הים. אכלתי שם ארוחת בוקר טרייה, והמסאז’ היה מעולה, איך הזמן עובר כשנהנים 🙂 והנה כבר צהריים ויש לי עוד מעט מעבורת וטיסה לבנגקוק… חייבת לחזור.
עליתי אל החוף למעלה, וראתי כי אין מוניות, אין אופנועים ואפילו לא טוקטוקים באיזור הזה… אז התחלתי ללכת בתקווה שמשהו טוב יקרה. אחרי כמה דקות קלות בחורה עם אופנוע חלפה , שאלתי אותה אם היא הולכת לכיוון החוף שלי, אמרה שלא, איחלתי לה יום טוב, והמשכתי בדרכי.
פתאום שמעתי את האופנוע שלה מאחורי. החלטתי לבקש עזרה, ושאלתי אותה אם היא תוכל לעזור לי להגיע אל החוף שלי, היא ענתה שהיא מעולם לא הרכיבה מישהו על אופנוע, ושהיא רק רוכבת כמה חודשים, אבל היא יכולה לנסות. לקחתי את הצ’אנס, כי היה כבר ממש חם, וכך בין ההרים של קופנגן הגענו אל החוף שלי בזמן, אפילו היו לי כמה דקות לשתות איתה שייק פירות טעים אחרון, ולגלות שהיא קומיקאית יהודיה אמריקאית, שמדברת עברית אגב, ועברה לתאילנד לתקופה בזמן שהיא משכירה את דירתה בניו יורק.
ֿ
מה שעשה לי טוב באותו יום, הייתה ההרגשה הפנימית שתגיע העזרה ממקום לא צפוי, והשחרור לדעת שאפשר לצאת לדרך בלי לדאוג יותר מידי, ובאמת שכוח עליון יסדר את הדברים כמו שהוא יודע לעשות הכי טוב. תודה על זה.
