לפני כמה שנים טובות, בתחילת דרכי כמעצבת, עבדתי בסטודיו של עיצוב תאורה. יום אחד ניגש לחנות זגורי שהייתה ליד הסטודיו שלנו אדם ממש מיוחד, משהו אחר באנרגיה שלו, קצר מוזר, אבל מסקרן, שחיפש תאורנ למספרה החדשה שלו בבן יהודה הוא לא ממש ידע להגיד את המילים של איזו תאורה הוא מחפש ואיך יתלה, אבל בכל מקרה, החלטתי לעזור לו. דיברנו, והוא אמר שהוא מכיר אותי, למרות שאנחנו לא מכירים. לא, הוא לא התחיל איתי, הייתה לו חברה. ברגע מסויים בשיחה הייתה לו הארה שבחיים הקודמים היינו נשואים וכמה היינו רבים, ושאני בן אדם טוב… טוב, אף פעם לא פגשתי מישהו שדיבר איתי על גלגולים קודמים. לקחתי את השיחה בקלילות, עזרתי לו במה שיכולתי והוא הלך לדרכו.
ביום שבת באותו שבוע נפגשתי עם חברה טובה (ומתולתלת) בים. שתינו עושות הליכה על החוף בתל אביב, מבסוטות מהבריזה, פתאום היא נזכרת בדבר מה “וואו, כמה זמן לא הסתפרתי, את יודעת? בחתונה של אחותי לפני 3 שנים היה ספר ממש טוב, רק הוא ידע לספר את התלתלים שלי כמו שצריך, ואני לא מצליחה לזכור מה היה השם שלו.” וניסתה להזכר בשם שלו.
אולי קראו לו אריאל?
“אולי קראו לו אריאל?” וואו, לא יאומן. מה הסיכוי שהיא תחפש בדיוק את אותו הספר שהיה אצלי בסטודיו לפני יומיים? “כן! אריאל! איך ידעת?”. איך אומרים, נסתרות דרכי השם. זה היה כל כך הזוי. אבל זה היה הוא. ואחרי זה הבאתי לה את הטלפון שלו וסוף סוף היא שמחה ללכת להסתפר!… תחשבו ש-3 שנים היא חיפשה את הבן אדם הזה שהיא פגשה פעם אחת בחייה והנה מצאתי לה אותו מחדש. מה הסיכוי?
מסקנה, אנחנו אף פעם לא יודעת למה אנחנו פוגשים אנשים מסויימים, כמה שהמפגש ירגיש לנו מוזר, אנחנו לא יודעים למי נתחב ואיך. אבל לכל דבר שקורה בעולמנו יש סיבה. ואם לא נראה את הסיבה הזאת באותו רגע, אולי נבין אותה בזמן אחר.
