שנתיים אחרי הצבא, ב-2004, אני ואלאור, חברת ילדות שלי מגיל שלוש, נסענו לטיול לתאילנד. היינו שם 50 יום. היה שם יום אחד שלעולם לא אשכח. סיפרו לנו על חוף מדהים בקופנגן שממש כדאי לנו לשוט אליו בטקסי בואט ולראות אותו. אני ואלאור שמחנו כל כך שיש אטרקציה חדשה, קפצנו על הסירה הבאה ויצאנו לדרך. ה”נהג” הוריד אותנו בחוף, שהיה מדהים ובתולי, ודי קטן אם אפשר להודות. אבל באמת מקסים. בחוף הזה הייתה רק מסעדה אחת, וכבר הייתה שעת צהריים והיינו רעבות, אז התיישבנו לאכול. אני הזמנתי פאד תאי כנראה, ואלאור הזמינה פירה. לקח למטבח יותר משעה להביא את הפירה.
בדיעבד הבנתי שמסעדות באיים בתאילנד לרוב לא מחזיקות מלאי, והכל הן קונות במקום כשמישהו מזמין. תארו לעצמכם שברגע שהזמנו, מישהו רק הלך להביא תפוחי אדמה מהשוק, שהוא לא כל כך קרוב לאותה מסעדה. וכמובן שעוד צריך לחזור מהשוק, לשטוף, להרתיח, לקלף, למעוך… בסופו של דבר, הרבה זמן בשביל פירה. הפירה הגיע! מלא בפלפל שחור, שהיה חריף מידי בשביל אלאור, אכלנו מה שיכולנו ויצאנו החוצה.
אמרו לנו לטפס על ההר ולהגיע את הצד השני שלו, ומשם לתפוס סירה חזרה להאד רין. עלינו על ההר היה נוף מרהיב, וירדנו מטה. אך כשהגענו לצד השני לא הצלחנו לעצור סירה. סירות עברו בים, אך התחיל כבר להחשיך, ואף סירה לא ראתה אותנו קופצות ומנופפות עם הידיים או צועקות. לא היה בחוף הזה כלום. רק אנחנו וההר.
כשהפתרון מגיע מלמעלה
שאלתי את אלאור “מה נעשה עכשיו? איך נחזור למלון?” לא היה לנו כסף לכלום, מלבד לסירה חזרה. אולי ללילה אחד אבל הבונגלוסים היו מלאים בחוף הזה. אלאור ענתה לי “אין מה לעשות.” מה זאת אומרת אין מה לעשות? הייתי המומה. המשפט הזה היה השיא של החוסר תקווה. לא חשבתי אי פעם שאהיה בסיטואציה כזו הזויה. אחרי 20-30 דקות שאנחנו מסתכלות על הסירות חולפות על פנינו והחושך מאפיל, פתאום חברתי מסיבה לא מוסברת, החלה לטפס על ההר חזרה מעלה. לא הבנתי למה, הייתי כל כך המומהֿ שפשוט הלכתי אחריה.
למעלה על הצוק הייתה מסעדה, וחוץ מאיתנו היו שם עוד כמה תיירים שנראה שנתקעו. המלצר כיוון את הפרוז’קטור על המים, וסימן לסירה בהבהוב לעצור ליד החוף! זה היה רגע מכונן עבורי, שהוכיח את המשפט – כשיש רצון, מוצאים את הדרך. ירדנו למטה במהירות אל הסירה שעצרה. עלינו על הסירה, וזו הייתה שעה שהים היה סוער בגלל הגאות. רוח של ערב, גלים חזקים שמשפריצים אל הסירה, וכל הדרך אל החוף רק התפללנו לאלוהים שנגיע בשלום, זה היה ממש מפחיד. הגענו בשלום אל החוף, שמחות שזה נגמר, עם כמה מסקנות חשובות לטיולים הבאים, כמו לא לצאת מאוחר מידי לטיולים בחופים אחרים, וללכת עם פנס. לא להזמין פירה בתאילנד. ולא אשכח את הלקח החשוב מכל, שכמה שהמצב נראה מייאש וחסר תקווה, הצלחנו למצוא פתרון ולחזור הביתה בשלום. המסקנה הכי חשובה בשבילי הייתה, שתמיד יש מה לעשות! 🙂
